אם יש משהו שלמדנו השנה, זה שכבר מהרגע הראשון היינו צריכים לחשוב על חינוך והשכלה באופן פרואקטיבי הרבה יותר ולא לחכות שהמגפה תחייב אותנו לשנות את דרך החשיבה שלנו. מכאן נבע הרעיון שבבסיס התרגיל 'לחסל את האוניברסיטה'.
הרעיון הגיע מליסה בודל, יועצת ב-FutureThink. עבדנו עם חברה, והמנכ"לית אמרה "אני לא רוצה שהארגון שלי יהיה מלא 'דינוזאורים'. בואו נטלטל את המערכת". הרעיון שלה היה להשתמש בנקודת המבט של המתחרים העיקריים של החברה, ולחשוב איך לגרום לחברה להיכשל. היא ביקשה מהמנהלים לנסות "לחסל" את החברה שלהם.
אף פעם לא ראיתי קבוצת מנהלים נמרצת יותר. אחרי שהם חשבו על כל מיני רעיונות, הם זיהו חלק מהם כאיום אמיתי לחברה וחלק מהם כהזדמנויות. ואז הם שאלו את עצמם מה אפשר לעשות עם הרעיונות האלה.
אני ממליץ לעשות תרגיל של 'חיסול האוניברסיטה' עם בתי ספר לפחות פעמיים בשנה. אנשים הם הרבה יותר יצירתיים בהתקפה מאשר בהגנה. אם מטרת האתגר הייתה להציל את האוניברסיטה, היו מתקבלים רעיונות הרבה יותר משעממים וקונבנציונליים. כשצריך לחסל משהו, עולים הרבה רעיונות יצירתיים שלא מתקבלים בצורה אחרת.
במצב כזה גם אפשר להעלות בעיות שלא נוח לדבר עליהן בדרך כלל. אפשר להודות שהמלך הוא עירום, גם בלי להיות חייט מדהים. כי זה בדיוק העניין.
כמה מהשאלות שעלו: האם כולנו צריכים להיות נוכחים פיזית כל הזמן כדי לאפשר למידה? צריך להשתמש בפקולטות? או שאפשר להקים איגוד אוניברסיטאות עם כישרונות משותפים שיוכלו ללמד בכל רחבי העולם?
שאלות כאלה מלהיבות אותי – במיוחד עכשיו אחרי שנה של למידה וירטואלית ומשולבת. כבר התחלתי לחשוב על לימוד ולמידה בדרכים חדשות, והגעתי לתגליות ואבחנות שעודדו אינטראקציה משמעותית ושיתופי פעולה בסביבת העבודה המרוחקת של היום.
מרצים-אורחים וירטואליים בדרך כלל אומרים 'כן'
ברגע שגיליתי שהלימודים בוורטון עוברים להיות וירטואליים, נבהלתי. אני בעיקר מלמד דרך התנסות בכיתה. הסטודנטים מנסים לפתור בעיות ואז מקבלים משוב, כדי ללמוד איך לנהל משא ומתן בצורה טובה יותר או לקבל החלטות טובות יותר כקבוצה. ידעתי שחלק מהחוויה הזאת יאבד.
מבחינתי, התשובה המיידית לשאלות האלה הייתה מרצים אורחים. במשך שנים התקשיתי להביא לפילדלפיה מרצים אורחים איכותיים. אבל השנה, כולם יושבים מול המחשב ומנסים למצוא מה לעשות.
שאלתי את הסטודנטים שלי אילו מרצים הם היו רוצים לשמוע, ועד עכשיו כל המרצים הגיבו בחיוב להזמנה. הגיעו אלינו מלודי הובסון, שריל סנדברג, דיוויד צ'אנג, אדמירל ויליאם מקרייבן… והרשימה עוד ארוכה. קל להסכים למפגש של 30 דקות ב-Zoom. זה אחד הדברים הטובים ביותר שאי פעם עשיתי בכיתה.
אם הייתי מנהל אוניברסיטה שלא מסתפקת במודל המרכז הלימודי, הייתי מכין רשימה של בוגרים ודוברים אחרים שאני רוצה במיוחד להביא לכיתות, והופך אותם לרכיב מרכזי בחוויה.
טכנולוגיה עוזרת לצרף קולות שקטים לשיחה
במשך שנים ניסיתי לגרום לסטודנטים המופנמים לדבר בכיתה. ב-Zoom, אני מעודד השתתפות אקטיבית בצ'אט באמצעות האשטגים כמו #question (שאלה), #debate(דיון) כדי לבטא אופני חשיבה שונים באמת; #aha(אהה!) אם יש למישהו תובנה שהוא רוצה לשתף, #onfire (לוהט) אם יש משהו דחוף שרוצים לומר.
מדהים לגלות אופני חשיבה שונים ואת האינטראקציה ביניהם. במשך שנים הייתי נותן את רשות הדיבור בכיתה למי שהצביע. עכשיו אני יכול לשמוע מסטודנטים שנשענים זה על זה, שיכולים לחשוב ולנסח את השאלה שלהם לפני שהם שואלים אותה בקול. אני חושב שחיכינו לחדשנות מהסוג הזה כבר הרבה זמן.
סטודנטים מבקשים את מה שדרוש להם
יש דבר שהפתיע אותי במיוחד – הסטודנטים שלי ביקשו הפנייה למשאבים משלימים שקשורים לחומר שנלמד בכיתה. בשנים קודמות, קיבלתי רק לעתים רחוקות בקשות למאמרים לקריאה נוספת או המלצות לצפייה בהרצאות TED. עכשיו אני מרכיב ספרייה לסטודנטים שרוצים להעמיק בתחומים שונים מהשיעורים שלי.
הלמידה לא חייבת להיות סינכרונית
כפסיכולוג ארגוני, מתפקידי לשאול: מה הנתונים מלמדים אותנו? אפשר לבדוק באיזו מידה משימה או פרויקט עומדים בפני עצמם. ספורט הוא מטפורה נהדרת שיכולה להסביר את זה בקלות.
יש פעילויות למידה או פרויקטים שדומים למשחק בייסבול: כל אחד מקבל הזדמנות להשתתף, להניף את המחבט, לרוץ לבסיסים. סוג עבודה כזה אפשר לבצע בצורה אסינכרונית. בתור מרצה, אני יכול לצלם סרטון, לבקש מהסטודנטים לכתוב מה דעתם ולהגיב.
אבל צריך להיות מסונכרנים כשעושים משהו שדומה יותר לכדורסל או כדורגל: כשמעבירים רעיונות, מידע ונתונים.
לכן אמרתי לעצמי שבעתיד, כדאי להעביר את כל מה שאפשר לעשות באופן מרוכז, למצב אסינכרוני, כדי שכשניפגש ננצל את הזמן ביעילות.
איכות התקשורת גוברת על התדירות
האלטרנטיבה הטובה ביותר למודל מרכז הלמידה של האוניברסיטה היא הדרך שבה מכשירים אסטרונאוטים בנאס"א. אחד הדברים שהם למדו הוא שלא תדירות התקשורת בין אנשים היא זו שיוצרת את החיבור לצוות ולתרבות, אלא איכות התקשורת.
כשבנאס"א הפגישו בין קוסמונאוטים מאמריקה, איטליה ורוסיה, במקום ליצור חוויה שבועית משותפת, הם שלחו אותם ביחד למשך 11 ימים. צוות האסטרונאוטים איבד את דרכו בטבע והכין ארוחות ביחד בתרגיל הדמיה עמוק מאוד.
התאמתי את החוויה הזאת לתנאים של האוניברסיטה, לקחתי קבוצה או כיתה שלמה לפרק זמן מרוכז, באוניברסיטה עצמה או במקום אחר, העמדתי אותם בסדרה של התנסויות אישיות מאוד, לפעמים גם מלחיצות, והכרחתי אותם להיפתח ולהסיר את כל המסכות. אחרי שביצענו התנסויות כאלה, אפשר ללמוד הרבה במבט מרחוק.
כך נפתחת הדלת ללמידה דרך התנסות. אם רוצים שאנשים יסמכו זה על זה, הם חייבים לעבור יחד חוויות אינטנסיביות בפרקי זמן קצרים. אחריהן אנחנו יכולים להיות מפוזרים ברחבי המדינה ועדיין להרגיש מחוברים.
הסמסטר בחו"ל דורש חשיבה מחדש
אנחנו חיים בחברה מפולגת ומקוטבת, וזה מחריד את הסטודנטים שלי שרוצים לשנות את זה. עכשיו, בזמן המגפה, אנשים חוששים מנסיעה לחו"ל. יש כאן הזדמנות נהדרת. הסוציולוג ארלי הוקסצ'יילד, מחבר הספר Strangers in Their Own Land, הציע חילופי סטודנטים בתוך ארה"ב. אולי נוכל לחבר בין אוניברסיטאות באזור החוף לאוניברסיטאות באזור המערב התיכון או הדרום, ולשלוח סטודנטים למדינה אחרת או אזור אחר בארצות הברית, במקום לסמסטר בחו"ל?
האוניברסיטאות יכולות לשפר את החיבור עם הסטודנטים
בתור פסיכולוג, אני יודע שחלק עצום מבניית קשרים ותחושת מעורבות של סטודנטים בכיתה קשור גם בהרגשה שיש להם תחומי עניין משותפים עם סטודנטים אחרים בכיתה. אבל זה לא מספיק שיהיו תחומי עניין בסיסיים משותפים. תחומי העניין, הרקע והערכים האלה צריכים להיות נדירים.
נניח שאתם נמצאים במקום הולדתכם ונתקלתם במישהו שאתם מכירים. המכנה המשותף הזה הוא חסר משמעות – הוא צפוי ואין בו שום דבר מיוחד. אבל אם תיתקלו במישהו מהעיר שבה גדלתם במדינה אחרת, מייד תהפכו לחברים טובים כי במצב הזה המכנה המשותף ביניכם הוא נדיר.
מחקרים מראים שסטודנטים בני הדור הראשון (כלומר, שבאים ממשפחות ללא רקע אקדמי), מרגישים שהם אינם מוכנים לאתגרים ולקשיים של הלימודים באוניברסיטה. אבל אם הם נפגשים בסדנאות עם עובדים זוטרים ובכירים שגם הם בני הדור הראשון, ושזכו להשכלה גבוהה, המפגש עוזר להם להבין שיש עוד אנשים שנאבקו כמותם. הם רואים שזה בסדר לומר "אין לי מושג" או ללכת לייעוץ בלימודים. מפגש כזה עוזר מאוד לשפר את הציונים, את הביצועים ואת שיעור השימור של הסטודנטים.
אז אם מתנתקים לרגע ממודל מרכז הלמידה, אני חושב שחלק מהתפקיד של האוניברסיטה הוא להפגיש קבוצות קטנות של אנשים שיש להם מכנה משותף נדיר, למשל קבוצות בסיכון שיש להן חוויה משותפת או רקע משותף, ולבנות את הגשרים האלה. זה מה שיעזור לכולם בסופו של דבר להצליח ולהרגיש שייכים.
ל'חיסול האוניברסיטה' יכולות להיות השלכות חיוביות
אנחנו לא באמת יודעים מה ירצה בעתיד דור שלם של נוודים דיגיטליים שלמדו רק באופן וירטואלי. אני חושב שבשלב מסוים בעתיד, כולנו נעדיף את המודל הקלאסי של למידה בכיתה, אבל אני לא רוצה לכפות את ההעדפות שלי על דור שלמד בצורה שונה לחלוטין.
להפחתת החיכוכים הטכנולוגיים תהיה תועלת עצומה. העבודה שלי כמורה או מרצה תהיה הרבה יותר טובה אם אוכל לשמוע אנשים צוחקים במהלך שיעור ב-Zoom. אנחנו גם רגילים לבניית אמון בסביבה של מפגשים פיזיים, ותמונות כאילו-תלת-ממדיות, שלנו ושל אחרים, הן פשוט לא מספיקות.
רעיון אחר: חשוב להבין שאנשים לא יוצרים קשרים בקבוצות של 200 או 300 סטודנטים. קשרים נוצרים בקבוצות שכוללות 5, 10, 50 סטודנטים. אז אולי ניצור קבוצות קטנות נוספות שמאפשרות חוויות משותפות, במקום מחזורים ענקיים וחסרי משמעות של אנשים שמסיימים ללמוד יחד בלי להכיר את רוב האנשים.
אפשר לחשוב על כך כבנייה מחדש, ולא כיצירה מחדש, של המערך הנוכחי.
אדם גרנט הוא פסיכולוג ארגוני ודובר ב-TED, שעוזר לאנשים למצוא משמעות ומוטיבציה בעבודה. הוא מחבר הספר Think Again: The Power of Knowing What You Don’t Know (פברואר 2021) ופרופסור לפסיכולוגיה בוורטון – בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת פנסילבניה.